גורמה – היסטוריה, אטרקציות ומידע למטייל בעמק גורמה !
עמק גורמה (Goreme) הוא האתר המפורסם בקפדוקיה, ובעצם בתורכיה כולה, ובו כמה עשרות כנסיות חצובות בסלע.
זהו אחד הריכוזים הגדולים ביותר של כנסיות ומנזרים.
אם ארץ ישראל היא הורתה של הנצרות, ובמצרים ינקותה, הרי צמיחתה היא באזור זה. המסורת טוענת, שכבר פאולוס זיהה את האזור כאידיאלי לנזירים.
מקורו של השם Gorem, במילה היוונית Goremi, שפירושה “נסתר מן העין”. לב ליבו של “המשולש הקפדוקי”, הוא אתר תיירות המושך אלפי מבקרים.
מגרש החניה מלא דרך קבע באוטובוסים גדושי תיירים, היורדים לשעה קלה, מתפעמים משכיות התרבות, וממשיכים הלאה.
אך מי שחפצה נפשו בטיול אחר, יכול לגלוש אל הגיא, לחמוק בין חמוקי הגבעות ולפסוע במשעולים הצרים, אל העמודים הניצבים בקניונים.
עצה ידידותית היא לא ללכת ללא ליווי מקומי.
גם שביל תמים למראה, היורד אל נחל סולידי להפליא, עלול להתגלות כמתעתע, כשהוא מסתיים לפתע במפל בגובה של 20 מטרים.
מוזיאון פתוח
כמו הכנסיות במוזיאון הפתוח, כך גם בתי הכפר בגורמה בנויים חלקם במערה חצובה עם תוספות מאוחרות יותר.
רבים מתושבי הכפר פותחים את ביתם לתיירים, ומומלץ לבקר באחד מהבתים.
המארחים מציעים בדרך כלל למכירה עבודות יד של עקרת הבית, ונהוג לקנות ולהודות בכך על האפשרות להציץ לצורת המגורים הייחודית.
היסטוריה של גורמה
ראשוני הנזירים שנמלטו מאימת הקלגסים הרומיים התחבאו באזור זה, וחיו במערות נסתרות בסלע, תחילה כהרמיטים (מתבודדים), אחר כך ב”לאורה”, צורת חיים המשלבת התבודדות עם ארגון מרכזי רופף, ובכמה מקרים ב”קונוביום”, היינו – מנזר של ממש.
במאה הרביעית לספירה, כאשר הנצרות הפכה להיות דת מותרת, שוב לא היה צורך להתחבא, אך תנועת הנזירות דווקא גברה.
היו אלו אותם מאמינים אידיאליסטים, גאים בייחודם, שלפתע מצאו את ההמון כולו שותף לאותו ייחוד ומעקר אותו מתוכן.
האמונה הנוצרית, שקודם לכן, כדי להחזיק בה שילמו רבים בחייהם, אך קיבלו בתמורה תחושה של “יחידת עילית”, הפכה לפתע לנחלת הכל.
הרצון לשמור על ייחוד, הצורך הדתי העמוק בעבודה אינטנסיבית של האל, והאמונה שחיי סגפנות בעולם הזה יכשירו את הדרך לחיים טובים בעולם הבא, באו לידי ביטוי בתנועת נזירות רחבה.
לאזור, כמו לאזורי שוליים רבים אחרים בספר הממלכה הביזנטית, נהרו נזירים רבים, שבקשו אורח חיים של סגפנות, התבודדות ורוחניות, על מנת להגשים את האידיאל הנוצרי.
ברור לגמרי שאזור הספר איננו יכול לשאת כמות גדולה כזו של נזירים.
הנזירות באזורי הספר היתה אינטרס מובהק של הממלכה הביזנטית, שהשקיעה משאבים בהחזקתם. היה פה, כמובן, צורך דתי של הביזנטים, כאימפריה נוצרית, אך סביר גם להניח שהיה פה אינטרס בטחוני, להושיב בגבולות הממלכה אנשים הנאמנים לשלטון המרכזי, ומשמשים כבלם בפני הכוחות המאיימים ממזרח. השקפה זו רואה במנזרים מבצרי חוץ של הממלכה הביזנטית.
התנועה הנזירית בגורמה
התכנית הבסיסית של רוב הכנסיות הקדומות פשוטה. רובן נבנו – בעצם נחצבו – כחדר אחד, בתבנית מרובעת או מלבנית, מקורה בכיפה, קמרון חבית או גג שטוח. חלקן בדגם הבזיליקה המסורתית, חלקן בסגנון מרכזני.
האדריכלים שילבו אלמנטים שאינן הכרחיים כלל במבנה חצוב, כמו עמודים, כותרות, פנדנטיבים וקשתות. תרגום ארכיטקטוני, או חיקוי, של הכנסיות הבנויות למבנים חצובים.
תמשיחי הקיר של הכנסיות הן שיעור מאלף בהבנת האמנות הביזנטית על שלביה.
הטוף בעל סגולות האיטום, והטמפרטורה הקרירה שבמערות החשוכות, שימרו את הצבעים האורגינליים במשך שנים רבות.
בראשית תנועת הנזירות קושטו הכנסיות בעיטורים גיאומטריים פשוטים, ששורטטו על ידי המתפללים עצמם.
בהמשך הושקע מאמץ ממלכתי גם בקישוט הכנסיות. העיטורים הגיאומטריים פינו את מקומם לציורי קיר מרהיבים, זוהרים בצבעיהם, ומרשימים ברמתם האמנותית, הממחישים בצורה חיה את מסכת חייו ומותו של ישו הנוצרי.
ההשפעה המזרחית באה לידי ביטוי בדקורטיביות רבה, אולי מוגזמת.
המזרח מתאפיין בגודש של עיטורים, ובניגוד למערב, שם הקישוט הוא רק תוספת לעיקר אותו מקשטים, הרי במזרח הקישוט הוא העיקר.
כמו שטיח שכולו מקושט, כך גם כנסיות רבות, גדושות עיטורים וצבעים, מבלי להותיר ולו פיסת קיר חשופה, מה שמכונה בפי המומחים לאמנות “פחד החלל הריק”.
בכמה מקומות מופיעים ציורים נאיביים, אך אילו אינם מעידים על יכולת פרובינציאלית מוגבלת, כפי שפעם סברו בטעות, אלא על סגנון שהיה קיים במקביל לסגנון הרגיל.
המאה השביעית באיזור
במאות 7 – 8 הושחתו מרבית ציורי המערות, שדמו בסגנונם לציורים הקלאסיים והצטיינו בעומק, נפחיות, תנועה וריאליזם, תוך שימוש בטכניקות רומיות מקובלות של הצללה.
השחתת הדמויות (איקונוקלזם) היתה שילוב של קנאות דתית ואינטרס קיסרי, בהחלשת כח המנזרים. התוצאה היתה תקופה ארוכה בה חל איסור על ציור הדיוקנאות והאיקונות, מחשש לעבודת אלילים.
כתוצאה מדחף אמנותי ודתי, הוחיו הציורים במאה התשיעית, אך הפעם בצורה סכמתית, הבורחת מגשמיות.
מאמצי האמנים תועלו למסירת תיאור ברור של העלילה, תוך שמירה על כללים נוקשים.
נקבע סולם היררכי בקדושה, ולכל דמות היה מקום קבוע במבנה. כך למשל, ישו ה”פנטוקרטור”, מושל היוניברס, תמיד בכיפה, מתחתיו מריה ויוחנן המטביל, המתווכים בינו לבין האנושות, מתחתם האנווגליונים – המבשרים, וכך הלאה.
למטה תהינה בדרך כלל דמויות מ”הברית הישנה”, כשהן ברוב המקרים מובאות כדי לסמל את תכונותיו של ישו.
כך, למשל, ייסמל דוד את גבורתו, שלמה את חוכמתו, וכן הלאה. כחלק מהרצון לברוח מהגשמיות, למנוע את זיהוי הקדוש עם ציורו, נוצר מילון צורני חדש.
הדמויות נותקו מתכונותיהם האנושיות, והודגשה בהן הרוחניות. הופסק השימוש בפרספקטיבה ובכל טכניקה הנותנת תחושה של תלת מימדיות.
הדמויות תוארו בקווים חדים וברורים, הוצגו בצורה חזיתית, כשהן מרחפות על פני רקע מופשט, מרוחקות, מנוכרות וקפואות, עם עיניים גדולות המבטאות חיים רוחניים פנימיים וראיה אמנותית מופשטת.
הצבעים כמעט תמיד עזים, לוהטים וזוהרים.
דעיכת התנועה הנזירית
התנועה הנזירית שפרחה באזור במשך מאות שנים סבלה מחדירת הנוודים התורכמנים, והגיעה כמעט לקצה עם פלישת המונגולים.
למרות זאת, כנסיות רבות המשיכו לפעול עד שנת 1923, כשהנוצרים האורתודוכסים עזבו את האזור במסגרת חילופי האוכלוסין בין תורכיה ליוון.
תמשיחי הקיר היפהפיים, שראשית אחדים מהם מגיעה עד למאה התשיעית, אם לא קדומה ממנה, נפלו קורבן לוונדליזם.
מבקרים – מסיבות דתיות, או פסיכולוגיות – קילפו אחדים מן הציורים ושרטו רבים אחרים.
למרבית המזל חלק גדול שרד, וכיום נשמר בקפדנות.
