קרקוב

מאז ימי הביניים היתה בקראקוב אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות באירופה.

לקראת סוף המאה ה-15 גורשו כל יהודי העיר לקאז’ימייז’, עיירה סמוכה, והם הורשו לחזור לקראקוב רק במאה ה-19.

מאוחר יותר הפכה קאז’ימייז’ לשכונה של קראקוב.

בתחילת המאה ה-20, עד לפרוץ מלחמת העולם השניה, התנהלו בעיר חיי חברה ותרבות יהודיים עשירים, אך לקראת פרוץ המלחמה החלה להתגבר האנטישמיות.

באותו זמן חיו בעיר 60,000 יהודים (כרבע מכלל האוכלוסיה), והיו בה 300 בתי כנסת ומוסדות יהודיים נוספים.

עם הכיבוש הנאצי של העיר בספטמבר 1939 גברו מאד ההתנכלויות וההגבלות על היהודים ורבים מהם עזבו כל עוד ניתן היה.

חלק אחר גורש לעיירות השכנות ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים בלבד.

בתחילת 1941 חוייבו כל היהודים לעבור לגטו, אשר הוקם באחד הפרברים של העיר ומאוחר יותר צורפו אליו גם היהודים מהעיירות הסמוכות.

מהגטו בוצעו מספר משלוחים למחנות המוות עד לחיסולו הסופי במרץ 1943, שנתיים לאחר שהוקם.

ברובע היהודי, רובע קאזימייז’, ניתן לראות כיום מספר מבנים המעידים על החיים היהודיים המפוארים שהתקיימו בעיר – בית חולים, בית יתומים, מספר בתי כנסת ובתי קברות.

בית הכנסת העתיק ביותר בפולין, האלטע שול (בית הכנסת הישן), נמצא ברובע, כמו גם בית הכנסת של הרמ”א, בית הכנסת איזק, בית הכנסת טמפל ועוד.